פסק-דין בתיק ת"א 15700-06

כתבי הטענות

1. על פי כתב התביעה הנתבעת 1 שהנתבע 2 בעל מניות ובעל שליטה בה, התקשרה ביום 29.9.05 בהסכם עם התובעת על מנת שהאחרונה תבנה לה בית דירות ברח' אוסישקין בירושלים וזאת תמורת 1,101,979$. התובעת קיבלה את המקדמה בסך 110,000$ ללא מע"מ לאחר החתימה על ההסכם ואף החלה בביצועו כבר ביום 25.9.05. ביום 30.10.06 הוגש חשבון בסך 175,038 ש"ח וכן 15,611 ש"ח חשבון הוצאות חריגות, וביום 30.12.05 הגישה התובעת חשבון נוסף על סך 196,427ש"ח. שני החשבונות אושרו על ידי המפקח על הבניה אך לא שולמו עד היום. במהלך העבודה הוצאו כנגד הנתבעת 2 צווי הפסקת עבודה. האחד ביום 16.10.05 שנמשך עד ליום 20.12.05 והשני ביום 2.1.06. מאז צו הפסקת העבודה השני לא נתבקשה התובעת לחדש את העבודה למרות שרישיון הבניה חודש על ידי מתן היתר מתוקן מהעיריה ונמסר לנתבעת ביום 6.6.06. פניות התובעת לנתבעת בדרישות לתשלום המגיע לה ובאפשרות חידוש העבודה נענו במצגי הרגעה למיניהם ולאחרונה נודע לתובעת כי הנתבעת מסרה את החלקה לטיפול של מתווכים במטרה למכרה. לטענת התובעת מהווה התנהלות הנתבעת הפרת חוזה באי התשלום ואי מתן אפשרות לבצע את הבניה, וכן תרמית ומצגי שוא. התובעת תובעת את הנזק הישיר שנגרם לה בגין הוצאות שהוציאה בסך 160,800ש"ח, חשבונות שאושרו על ידי המפקח בסך 387,705ש"ח ומניעת רווח שהיתה מקבלת התובעת אילו בוצעה העבודה במלואה בסך 924,000ש"ח. בניכוי מקדמה שקיבלה התובעת ותשלום נוסף על החשבון סכום החוב הוא 888,214 ש"ח. לחילופין תובעת התובעת פיצוי מוסכם לפי ההסכם מיום שניתן צו הפסקת העבודה השני. לטענת התובעת הנתבע - הבעלים ובעל השליטה בנתבעת הוא שיצר את מצגי השווא, נהג בחוסר תום לב כלפי התובעת ורימה אותה. לחילופין התרשל כאשר לא הודיע באופן ישיר ובתום לב כי אל לה להמתין לחידוש העבודה וגרם לנתבעת ביודעין להפר את ההסכם.

על פי כתב ההגנה הסיכום  היה כי סכום המקדמה בסך 110,000$ יועבר לאחר תחילת העבודה וללא מע"מ. החשבון הראשון הוגש באוקטובר 2005 ולא 2006 והסכם העבודה שנחתם הוא פאושלי. לטענת הנתבעים כל החשבונות שהוצאו עד כה מכוסים על ידי המקדמה. עוד נטען בכתב ההגנה כי מאחר ובשל נפילת קיר חיצוני הוצא צו הפסקת עבודה והנתבעים מנסים לקבל היתר, סביר שהעברת כספים נוספים תעוכב עד שיתברר מה יעלה בגורל הפרוייקט. אמנם צו הפסקת העבודה בוטל, אך עמדת העיריה היא שצריך היתר בניה חדש. עוד טוענים הנתבעים כי אין מקום לטענה בדבר הוצאות ונזקים שכן החוזה פאושלי - תמורת הסך שהוסכם הקבלן מתחייב לבנות את כל הבניין. כיוון שהחוזה פאושלי, התובעת לקחה על עצמה הוצאות ובכלל זה גם של כח עליון. כל הטענות כאילו הנתבעת מתכוננת למכור את הנכס, אין בהן ממש. אין גם מקום לתביעה האישית והתובעת מפרה את ההסכם בהגשת תובענה זו. יש לחייבה במידה ותעמוד על ביטול ההסכם בפצוי המוסכם.

2. מטעם התובעת הוגש תצהירו של אפרים מרדכי מנהל התובעת ואחד מבעלי מניותיה. עוד הוגשה חוות דעתו של המהנדס מאיר אשכנזי. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של המהנדס אורן ורשבסקי.  המצהירים נחקרו על תצהיריהם וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

הטענות בסיכומים

3. לטענת ב"כ התובעת בסיכומיו מרגע שניתן צו הפסקת עבודה היה על הנתבעת לדאוג לכך שהתנאים שהרשויות העמידו לצורך השלמת העבודה ימולאו בהקדם ובתוך זמן סביר, על מנת לאפשר לתובעת להמשיך בעבודה ולהשלימה. משלא עשתה כן הפרה את התחייבויותיה על פי ההסכם להעמיד לרשות התובעת את הקרקע לצורך בנייה ולהמציא את כל התכניות, האישורים וההיתרים הדרושים לשם ביצוע העבודות. לטענת ב"כ התובעת מחומר הראיות עולה כי הנתבעת הוליכה שולל את התובעת בהצהירה על כוונתה להמשיך את העבודה לאחר קבלת היתר בנייה חדש בעוד היא לא התכוונה בעבר ואינה מתכוונת אף היום להמשיך בעבודה כלל. לטענת ב"כ התובעת הפרה הנתבעת את ההסכם הפרה יסודית גם באי תשלום התשלומים המגיעים לה על פי חשבונות מאושרים של המפקח על הבנייה. יש מקום להטלת אחריות אישית על הנתבע 2 לנוכח הטענות בדבר חוסר תום לב ותרמית כלפי הנתבעת. מרגע שהופר ההסכם רשאית התובעת לבטלו ולתבוע את מלוא הפצויים על הנזק שנגרם לה כפי שעשתה. טענת הנתבעת ולפיה לאחר נפילת הקיר החיצוני לא קיבלה היתר בנייה להמשך העבודה היא שקרית שכן קיבלה היתר בניה כבר ביום 6.6.06, 8 חודשים לפני הגשת כתב ההגנה. לטענת ב"כ התובעת הנתבעת למעשה לא הכחישה כי לפחות בעבר ניסתה למכור את הבנין. כיום היא מנועה מלעשות כן לנוכח עיקול שהוטל לבקשת התובעת. לטענת ב"כ התובעת, בהיעדר טענות הגנה החליטה הנתבעת להעלות טענה כבושה, 3 שנים לאחר הגשת התביעה כי הריסת הקיר שנועד לשימור הופל באשמת התובעת. טענה זו הינה מופרכת לחלוטין. הנתבעת נמנעה מלהעיד את מנהל החברה - הנתבע 2, וגם את מנהל הפרוייקט אשר היה נציג הבעלים בניהול הפרוייקט מאחר וידעה כי יסתרו את גירסתה. עדותו של המפקח על הבניה אורן ורשבסקי סתרה את גירסת הנתבעת ביחס לנסיבות הריסת הקיר וקבלת היתר הבניה החדש. מהראיות עולה כי הנתבעת יזמה את קבלת אישור העיריה להריסת הקיר והורתה לתובעת להרוס את הקיר בהתאם לאישור שניתן לה וכי הריסת הקיר על ידי התובעת נעשתה רק לאחר קבלת הוראה להריסתו מהמפקח. לטענת ב"כ התובעת המבחן לקביעת שעור הפצוי הוא פסיקת סכום אשר יעמיד את הנפגע באותו מצב בו הוא היה לו קויים החוזה. עקרון זה מחייב פצוי התובעת על הפסד הרווחים. לטענת התובעת היא זכאית לפצוי בגין עבודות שבוצעו על ידה ולא שולם עבורן, בגין תשלומי יתר שנאלצה לשלם לאחר תקופת ההמתנה עד יוני 2006, ופצוי על הפסד ההכנסה. לחילופין זכאית התובעת לפצוי המוסכם.

לטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיהם הכוונה המקורית היתה להותיר את חזית המבנה המקורית מאחר ועל פי התקנות במקרה זה לא היה צורך להוסיף ממ"ד לבניה וניתן היה לסמוך על המקלט בבסיס המבנה. לעובדות אלו סימוכין בעדויות שהובאו בפני בית המשפט. מאחר וההריסה המותרת נעשתה שלא כנדרש, הקירות הנותרים לא קיבלו חיזוקים ותמיכה כנדרש. כך עולה מחקירת מנהל התובעת ומפרוטוקול הדיונים בתיק הפלילי שהוגש על ידי עירית ירושלים כנגד הנתבעת. הנתבעת אשר פנתה לעירית ירושלים קיבלה את הסכמתה העקרונית להריסת הקירות ואולם עקב אי הבנה אשר מקורה לא ידוע קיבלה התובעת הוראה להרוס את הקירות בטרם הוצא היתר הריסה למקום. התובעת הרסה את הקירות מבלי שיהיה בידיה היתר הריסה ועל כן הוצא צו הפסקת עבודה למקום. הנתבעת הורתה אז לנציגיה ביניהם מנהל הפרוייקט והאדריכל לפעול לטובת הוצאת ההיתרים הנדרשים. לנוכח הריסת הקירות היה צורך לבנות ממד"ים כמספר יחידות המבנה כעולה מעדותו של המהנדס ואולם מאחר והעיריה טרם אישרה את היתר ההריסה לא ניתן היה להתחיל את הבניה מחדש. היתר ההריסה כעולה מהראיות ניתן רק בשנת 2008 ומאז התנהלות התובעת היא המונעת את חידוש העבודות שכן כקבלן מבצע היא צריכה להתחייב להתחיל בבנייה תוך שנה אחרת ההיתר פג ואולם התובעת כבר ביטלה את ההסכם. מהאמור עולה כי הנתבעת לא פעלה במזיד ולא התרשלה בדרך אשר גרמה להפרת החוזה ולו היתה התנהלות רשלנית היא באה דוקא מכוון התובעת. מכאן שאין כל עילה להרמת מסך ודאי שלא כלפי הנתבע 2 שכלל לא הוכח כי הוא בעל מניות או מחזיק במשרת ניהול בחברה. גם בנטען - הפרת הסכם פשוטה, אין כל עילה להרמת מסך אפילו היה מוכח כי הוא בעל מניות בחברה. אשר לטענה ולפיה ניסתה הנתבעת למכור את הקרקע טוענת ב"כ הנתבעים כי הדבר לא הוכח ומכל מקום אין בחוזה כל הוראה האוסרת על מכירה כאמור ובלבד שלא יפגעו זכויות הקבלן. אשר לטענה כי ההסכם הופר שכן לא הוצגו ההיתרים אשר נדרשו על פי ההסכם, אין ממש בטענה זו שכן ההיתרים הנזכרים בהסכם הם הראשוניים שהיו דרושים לצורך התחלת הבניה ואלו הוצגו. לא הנתבעת היא שמונעת מהתובעת לעבוד במגרש אלא צו הפסקת העבודה, לאחריו אי קבלת היתר הריסה ולאחר מכן התנהלות התובעת אשר כבר ביטלה את ההסכם. מהאמור ומהוראות ההסכם עולה כי אי חידוש ההיתר עד כה על ידי העיריה אינו מהווה הפרה של ההסכם ואינו מזכה את התובעת באפשרות לביטולו או בפצוי. לטענת הנתבעת למעשה התובעת היא שהפרה את ההסכם ראשית בכך שהסכימה להרוס את הקיר בלא לראות כל היתר. שנית, באופן שבו הרסה את הקירות שאושרו להריסה על פי ההיתר. אשר לנזקים טוענת הנתבעת כי ככל הנוגע לראש הנזק שעניינו הוצאות שהוצאו ראש נזק זה כלל לא הוכח ולא די בהצהרות מנהל התובעת לשם כך. יתר על כן הוצאות השמירה, האבטחה והתשלום לעובדים הנטענות לצורך החזקת האתר כלל לא נתבקשו, לא הודע עליהן מראש והן לא קיבלו את אישור המפקח כנדרש. התובעת גם לא פעלה להקטנת נזקיה. גם ראש הנזק שעניינו הפסד הרווח הצפוי מעולם לא הוכח. גם כאן לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להקטנת הנזק ואין זה סביר לדרוש את מלוא הרווח ועוד בתוספת עוגמת נפש מפרוייקט אשר כלל לא יצא אל הפועל. אשר לראש הנזק שעניינו החשבונות המאושרים, חישוב מעלה כי בשים לב לסכומים ששולמו על ידי הנתבעת, שילמה הנתבעת ביתר לתובעת. ככל שימצא כי יש מקום לחיוב הנתבעת בסכום כלשהוא הרי שיש לקזז את הסכום ששולם ביתר כאמור. אשר לפצוי המוסכם טוענת הנתבעת כי אין התובעת זכאית לו שכן הנתבעת לא הפרה את ההסכם. גם אם יקבע כי התובעת זכאית לפצוי המוסכם הרי ששער הדולר הרלוונטי הוא השער במועד ביטול ההסכם ולא במועד החתימה. מסכום כאמור יש להפחית לא רק את הסכום ששולם ביתר אלא גם את ההוצאות אשר חוייבה בהן הנתבעת בשל רשלנותה של התובעת ומכל מקום גם במסגרת הסכום הנותר יש לייחס תרומת אשם לתובעת.  

דיון

4. בין הצדדים נחתם ביום 29.9.05 הסכם ולפיו התחייבה התובעת לבנות עבור הנתבעת בית דירות בירושלים תמורת סך של 1,101,979$. במהלך העבודה הוצאו שני צווי הפסקת עבודה - האחד ביום 16.10.05 שנמשך עד ליום 20.12.05 והשני ביום 2.1.06 (ר' סעיף 11 לתצהיר התובעת; סעיף 10 לתצהיר הנתבעת). מאז הוצאת צו הפסקת העבודה השני העבודה לא חודשה. לטענת התובעת הפרה הנתבעת את ההסכם מספר הפרות. אדון בהן אחת לאחת.

א. אי תשלום חשבונות מאושרים

5. בהסכם בין הצדדים נקבע כי לאחר תשלום מקדמה בסך 110,000$, יוגשו חשבוניות אחת לחודש (ר' סעיפים 5-4 לכתב התביעה; סעיף 6 לכתב ההגנה). הנתבעת החלה בעבודתה וביום 30.10.05 הגישה למפקח חשבון עבור העבודות שבוצעו על ידה בסך 175,038 ש"ח וכן 15,611 ש"ח עבור עבודות חריגות. ביום 30.11.05 הגישה התובעת חשבון נוסף עבור עבודות שבוצעו על ידה בסך 196,427ש"ח. שני החשבונות אושרו על ידי המפקח על הבניה (ר' סעיף 10 לתצהירו של מנהל התובעת על נספחיו; סעיף 6 לתצהיר הנתבעת).

לטענת התובעת החשבונות המאושרים לא שולמו. לטענת הנתבעת כל החשבונות שהוצאו עד כה סכומם אינו עולה על סכום המקדמה שכבר שולמה לקבלן. עוד טוענת הנתבעת כי בנסיבות שבהן הוצא צו הפסקת עבודה ונדרשה המצאת היתר בניה חדש, סביר כי העברת כספים נוספים תעוכב עד אשר יתברר מה יעלה בגורל הפרויקט, דבר שידוע ומוסכם על התובעת.

6. אין מחלוקת כי סכום המקדמה בסך 110,000$ (504,020ש"ח) שולם לתובעת. על חשבון העבודה שולם לתובעת סך נוסף של 79,641ש"ח (ר' סעיף 23 לכתב התביעה; עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 21-26). סכומן הכולל של המקדמות ששולמו עומד על סך 583,661 ש"ח. סכומם הכולל של החשבונות המאושרים שדורשת התובעת עומד על סך 387,076 ש"ח. בהסכם נקבע כי מכל סכום שיאשר המפקח יקוזזו 5% מסכום המקדמה בשל תשלום המקדמה (סעיף 47(ב)). על פי סכומי ב"כ התובעת מדובר בסכום כולל בסך 54,560 ש"ח (סעיף 48). כעולה מסכומי ב"כ התובעת בשים לב לסכומים שכבר שולמו על ידי הנתבעת על חשבון העבודות, גם לשיטתו לא נותר כל חוב של התובעת לנתבעת בגין החשבונות המאושרים (ר' סעיפים 48 ו-53 לסיכומים).

לנוכח האמור אין לי צורך לדון בשאלה האם היה על הנתבעת לשלם את החשבונות המאושרים בהתאם לאמור בסעיף 47ג להסכם  וזאת לנוכח הפסקת העבודה לפרק זמן כה ממושך והתנהלות הצדדים במהלך תקופה זו.

ב. הפסקת העבודות

7. צו הפסקת העבודה השני הוצא לאחר ששני קירות בבניין שלא היו אמורים להיהרס על פי היתר הבניה המקורי נהרסו על ידי התובעת. קירות אלו היו מיועדים לשימור. בעקבות ההריסה הוצא כאמור צו הפסקת העבודה השני, וכנגד הנתבעת אף הוגש כתב אישום.

בתצהיר מטעם הנתבעת הטילה האחרונה את האחריות להריסת הקיר המיועד לשימור על התובעת (ר' סעיפים 2 ו-10 לתצהיר הנתבעת). בעקבות זאת הגיש מנהל התובעת תצהיר משלים ולפיו הנתבעת תכננה מראש להרוס את כל הבניין בניגוד לאמור ברישיון הבניה וזאת כעולה מכתב הכמויות ומתכניות הקונסטרוקציה (סעיף 5-4 לתצהיר המשלים). על פי התצהיר לאחר תחילת ההריסות פנתה התובעת למחלקת התכנון בעירייה וביקשה להרוס את הקיר שנועד לשמור. אגף התכנון אישר את ההריסה. בעקבות זאת פנה ב"כ הנתבעת אל מנהל הפרוייקט של הנתבעת והודיע לו כי ניתן אישור להריסת הקיר, הנחיה אשר הועברה לתובעת באמצעות מנהל הפרוייקט והמפקח על הבנין אשר הורו לתובעת להרוס את הקיר. לאחר ההריסה אישר המפקח מטעם הנתבעת את הריסת הקיר (ר' סעיפים 9-4 לתצהיר על נספחיהם).

המצהיר מטעם הנתבעת אישר בעדותו כי בעקבות פניית הנתבעת הסכימה העיריה להריסת הקירות שהיו מיועדים לשימור. עוד אישר כי בעקבות זאת כתב ב"כ הנתבעת, עו"ד עזריאלי, לגורג' קוביטה מנהל הפרוייקט ונציג בעל הבית מכתב אשר בו נאמר כי " ...בהתאם לסיכום עם עיריית ירושלים ניתן להמשיך בהריסת הקיר שבחזית ולהמשיך בעבודות הבנייה בהתאם להיתר הבנייה" (ר' נספח ה' לתצהיר המשלים). המצהיר גם אישר כי או עו"ד עזריאלי או מנהל הפרוייקט קוביטה הודיעו לו שהוא יוכל להורות לקבלן להרוס (ר' עמ' 16, שורות 5- 24). אמנם המצהיר לא זכר אם הוא זה שהורה להרוס, אך ציון השלמת ההריסות רשום ביומן העבודה לאחר מועד קבלת האישור מהעיריה (ר' עמ' 16, שורה 25 - עמ' 17, שורה 10). הנתבעת נמנעה מלזמן לעדות את מנהל הפרוייקט ג'ורג' קוביטה. לנוכח האמור מקבלת אני את גרסת מנהל התובעת ולפיה מנהל הפרוייקט או המפקח על הבנין מטעם הנתבעת הורו לו להרוס את הקירות שיועדו לשימור לאחר קבלת הסכמת העיריה.

8. הריסת הקירות הנותרים אילצה את הנתבעת לקבל היתר לממ"דים לכל דירה חלף המקלט שהיה בבנין, והיתר כאמור הוצא כבר בפברואר 2006 (ר' נספח ה' לתצהיר מטעם התובעת). טענת התובעת ולפיה ניתן היה בסמוך לאחר קבלת אותו היתר  לחדש את הבנייה, אושרה בעדותו של המצהיר מטעם הנתבעת, על אף האמור בתצהירו בהקשר זה (ר' עמ' 19, שורות 16-2; סעיף 10 לתצהירו של ורשבסקי).